השאלה שאנו אמורים לשאול את עצמנו היא – כמה אנחנו קשובים לעצמנו בתרגול?
אם יש בי הרגל לתרגול בקצב מסוים ולחיים בקצב מסוים ואני ממשיכה בהרגל ובתרגול הזה, האם אני מתרגלת מתוך הקשבה, מתוך נוכחות, או מתוך הרגל? דפוס שנוצר בתוכי שחוזר על עצמו שוב ושוב?
ומנגד, אם אני מתרגלת בכל פעם בקצב אחר, לפי הנחיות הנשימה והגוף, מגלה בעצמי רבדים חדשים של חיבור פנימה, מאפשרת מנוחה או אתגר, האם אני מתרגלת מתוך הרגל, או נוכחות?
אלו שאלות שחשוב לשאול את עצמנו, כי מאוד קל לנו ליצור לעצמנו תבניות והרגלים. המוח אוהב את זה. ככה נוח לו ולנו, בהתחלה זה קצת קשה, אבל לאט עם הזמן הולכים ומתרגלים וזהו זה חלק מאיתנו כבר. אבל האם זה שזה חלק מאיתנו, אומר שאנחנו *באמת* שם?
אני מזמינה אתכם בתרגול הבא שאתם קובעים לעצמכם, תלכו לשיעור הקבוע שאליו אתם הולכים ובנוסף אליו, תקבעו שיעור נוסף שבחיים לא הייתם בו- כי אמרתם "זה בטח לא מתאים לי".
אתם תופתעו לגלות כמה התנגדות יש בנו לפעמים.
וגם אם נהנתם בשיעור וגם אם לא, העיקר שיצאתם מאזור הנוחות שלכם- כי כאן אתם חייבים להיות בנוכחות, לנווט בעצמכם ולא לסמוך על ההרגלים.
טיפ נוסף ממני אליכם– בתרגול הבא שלכם, תנו לנשימה להוביל. עד הסוף. גם אם אתם בתרגול דינאמי, תנו לה להוביל אתכם, אל תעשו 2 תנוחות בנשימה אחת, אלה אחת בכל נשימה.
אם אתם בתרגול עם קצב איטי, בכל נשיפה תאפשרו לעצמכם להרפות אל התנוחה עוד קצת.
הנשימה היא המפתח
לנוכחות פנימה
נמסטה
